ואת הבלוג הזה אתחיל בתפילה

מכיוון שלא הסתדרתי עם וורדפרס, עברתי לכאן

25.09.2014

"לירה עבור מחשבותיך, חייך אלי חייל," אמרה והתיישבה על ברכיי.

מיותר לציין שנולדתי הרבה אחרי הלירה, והיא שנולדה אחריי בטוח לא הייתה אמורה לזכור אותה. אבל זה מה שהיא אמרה כשמצאה אותי בחוץ, מותיר את חברינו האמריקאים שהגיעו אלינו היום כדי לכבד אתנו את החג היהודי, מאחור.

עברה עלינו שנה לא פשוטה. היא לא הייתה קשה מאלה שקדמו לה, אבל מורכבת הרבה יותר. הצרות התחילו מיד כשארזנו את המכולות שלנו ושלחנו אותן לקנזס, שם הייתי אמור להתחיל את לימודיי. המכולות כללו בערך את הכל, פרט לנו ולילדים. למחרת יציאת המכולות, הגבול הסורי התלהט ואישור היציאה שלי ללימודים בוטל. חלפו חודשיים ימים עד שאושרתי שוב, במהלכם הסתדרנו עם מה שיש. לילדים קנינו בגדים מעכשיו לבעוד מתישהו כי הבנו שמה ששלחנו במכולה יהיה קטן עליהם, ובשאר – נעזרנו בחברים. אנג' בישלה מרק במחבת, אני הכנתי סלט בדלי, הטלוויזיה ניצבה על הרצפה, ואומנת ביקשה לדעת מתי תשוחרר כדי שתוכל למצוא עבודה במקום אחר ולהמשיך ולפרנס את משפחתה. בכל יום שחזרתי מהגבול, התנצלתי בפניה על שיבוש התוכניות ועל הקשיים לתוכם הכנסתי אותנו. וכששקעתי במחשבות, היא תמיד אמרה:

"לירה עבור מחשבותיך, תינוקי. חייך אלי."

גם כשנודע לנו שאנחנו נוסעים לקליפורניה ולא לקנזס, ושוב נבהלתי בגלל הקשיים שאני מעמיס עליה, היא פטרה את הבעיה בלירה. ואפילו שמיד נלקחתי לבסיס בברסטו לחודש ימים – משאיר אותה מאחוריי במדינה זרה, בסביבה חדשה, עם שני ילדים קטנים – לא העלתה את המחיר. וגם כשבקיץ האחרון, בין שני המבצעים, היה לי שבוע אחד בדיוק לראות אותה, מתוכו בזבזתי יממה על טיסה, היא לא הנידה עפעף.

"לירה עבור מחשבותיך, תינוקי, חייך אלי," אמרה, נשקה לשפתיי ויישרה את הקמטים הסוררים על מצחי באצבעותיה. "אני שלך."

בין טיפת דם אחת לחברתה שניתכו על פניי משמי הקיץ האחרון, כשהרמתי את ראשי אל המרומים ועטוף בטלית אמרתי את התפילות שלמדתי בילדותי, קולה נמהל בקולי. וכשחובש עבר בין חבריי ובסיבוב שני בחר באלה שהיה להם סיכוי לחיות, כבשתי את פניי בידיי ובכיתי. לו רק הייתה לי לירה להחזיר אותם לחיים.

"תנשום, תינוקי," לוחשת באוזני, "אתה חי. אתה, שלי."

התאריך בו היינו אמורים לחגוג את חמש השנים ביחד, נבלע בשתי המלחמות של קיץ 2014. זה מה שכתבתי לה בשנה שעברה:

You Are So Beautiful

אני זוכר את היום בו השמעתי לך את השיר הזה בפעם ראשונה, כשעוד לא היה לנו בית אבל כבר הייתה גינה וסטרימר עם שיר אחד. את הסמקת כשאמרתי שבכל פעם שאני שומע אותו אני חושב עליך, ועוד יותר כשביקשתי להקדיש אותו לך. את חישבת את מיקום החדרים העתידיים ואני את מיקומו של עץ הלימון. אני הנפתי קווצה משיערות ראשך והסנפתי אותה מלוא ריאותיי, ואת ניסית לנחש את מחשבותיי. צדקת כשלא האמנת לי שאני אוהב אותך כמו שאף אחד לא אהב לפניי ולא יאהב אחריי, כי היום, בחלוף ארבע שנים בדיוק, אני אוהב אותך כל-כך הרבה יותר.

אני חושב שהכרונולוגיה התבלבלה והקפיצה אותי מילד לגבר ורק כשהכרתי אותך, נזכרה שמעולם לא הייתי נער מתבגר. אני רועד כשאת נוגעת בי ומגמגם כשמנסה להסביר את עצמי ואתמול שקדתי על טקסט, אותו קרעתי בהיחבא הרבה אחרי שכבר החלטתי להקריא. ואני מאושר מכל מחווה פתטית ונערית שמשתלטת עלי, גם כשהיא קושרת קשר על לשוני, או מתיזה דמעות של אושר מעיניי, או גורמת לי לחייך כמו מטומטם כי הבלחת במחשבתי.

בקרוב ניסע לליטא. אני אראה לך מקומות שלא שיערת שקיימים, אכיר לך את כל היערות, את העליים ואת המחטניים. אניח על לשונך גרגרי יער ואצבע את שפתיך בסגולים ואלמד אותך להבחין בין פטריות רעילות לבין המתחזות מפני אנשים. נחבק את העץ העתיק שגידרתי כשסימנתי סביבו את החלקה שרכשתי קצת לפני "עופרת יצוקה", ואת המקום בו חשבתי שקברתי את לבי, ואחר כך אוכיח לך שהמים לא קרים, ועד כמה עכורה לעומתם המילה "צלולים". וכשיפציעו איילות השחר, אכתוב לך טקסטים חדשים כדי לפצות אותך על ההוא שקרעתי. כדי שתדעי שלמרות שלפני ארבע שנים טענתי שלא נברא האדם שמסוגל לאהוב כמוני, בכל בוקר עם צירי זריחה, גם אני נקרע בצירי אהבתי.

***

מחייך פה. אני עדיין עומד מאחורי כל מילה ומילה ויותר. בכל מקרה, חשוב יותר מה בישלתי היום: מרק כרובית ותירס עם נטיפי ביצים ופלפלים ממולאים. קניתי סיר 8.5 ליטר, כמו זה שהיה לנו בארץ, בו נהגתי להכין פלפלים ממולאים עבור חברים בערבי חג המתוחים. בערבים ההם, במהלכם התכנסנו בביתי שעל הגבול, רחוק מהמשפחה, ושתקנו כי לאף אחד לא הייתה לירה לשלם לנו על המחשבות. אוכל של בית. אוכל של אמא. אוכל של אחרי מלחמה.

אני מקווה שבקיץ 2015, כשימלאו לנו שש שנים, לא תהיינה מלחמות. יותר מכך אני לא מעז לבקש. 

מודעות פרסומת